בוא נפתח בתרגיל קצר. עצמו עיניים והיזכרו רגע בחייכם, העבירו אותם בראשכם ונסו לזהות במשך כמה דקות מה היו השיעורים הגדולים בחייכם? איך בדיוק למדתם את אותם שיעורים? בעקבות מה באו שיעורים אלו? האם בעקבות משברים? האם פשוט רציתם ללמוד ? האם היה זה "שיעור חיצוני"? או שאתם הייתם היוזמים של אותה למידה? האם "החיים" לימדו אתכם את אותו שיעור? או שאתם הייתם אלו שקפצו למים, לתוך "ליבת החיים" כדי לחוות את השיעור על בשרכם?

עצרו ורשמו על כל שיעור את תשובותיכם. מה גיליתם?

רוב בני האדם מגלים בתרגיל הקצר הזה שאת רוב הלמידות שלהם בחיים, מה שאנחנו לעיתים מכנים "שיעורים", הם לומדים בדרך הקשה. בסופו של דבר ובהנחה שאנו מוכנים ללמוד את השיעור ולעלות מדרגה בהתפתחות שלנו ובערנות שלנו לגבי עצמנו ולגבי ההתנהלות שלנו, לדברים תמיד יש מקום שאליהם הם שואפים להגיע. אצל הקמצנים (ולא רק הקמצנים החומריים), השאיפה תהיה לפתח את נדיבותם, המופנמים והסגורים בדרך כלל יעברו שינויים ושיעורים בהקשר של פתיחות וביטחון באחר, לעומתם המוחצנים יעברו שיעורים דווקא בצניעות ושקט, הממורמרים בהקשר של שמחה וכך הלאה. עד לנקודה מסוימת אשר בה החיים שלכם נראים פחות או יותר (כי אין מושלם ואין לאורך זמן בעניין זה) כמו כלי מעבדה שאיתו הסבירו לנו על חוק הכלים השלובים (המדבר על שיווי משקל).

גם אנו, בני האדם, בעצם מורכבים מסוגים שונים של כלים, כל אחד מאיתנו הוא כלי יחיד מסוגו אך כולנו דומים כל כך ובאופן מופלא ומפחיד גם יחד. גם אצלנו בהתנהלות האנושית שלנו מגיעה נקודת המפנה, בדרך כלל על ידי סוג של שיעור, לעיתים משבר, לעיתים למידה, לעיתים גם תובנה שמגיעה בזכות "התרחשות פלאית" כמו לדוגמא מחלה סופנית שניצלתם ממנה למרות הסטטיסטיקה או תאונה שבמזל ובשנייה האחרונה לא נפצעתם בה, הופכת לשיעור חיים מלמד ומשנה חיים.

רק תופעה שצריך לתת עליה את תשומת ליבנו היא שאצל רובנו, כמה פשוט וכואב, השיעור או הלמידה מתרחשים בדרך כלל בדרך הקשה. השחצנים והרברבנים ילמדו את השיעור וישלמו את המחיר על התנהגותם רק דקה לאחר שיפשטו את הרגל וחשבון הבנק שלהם יעוקל, המופנמים והסגורים רק לאחר שלל "דריכות" ו"בעיטות" שיקבלו בכל פעם שלא יקדמו אותם בעבודה כי מי בכלל שם לב לקיומם, הממורמרים העקביים יזכו בקצת נחת רק לאחר שיעור, כמו תאונה או מחלה שהם ינצלו מהם בנס, שיוכיח להם שמה שיש להם זה המון.

והשאלה הנשאלת היא האם אנו יכולים אחרת? האם אנו יכולים גם להסתכל על עצמנו דרך קבע ולפתח מספיק ערנות ומודעות ולזכות באותם שיעורים, למידות ורווחים, רק בדרך הטובה?

בדרך מסוימת זה אכן אפשרי, זה לא פשוט, אבל עם מספיק עבודה קשה תוכלו לזכות בלא מעט עדנה ולמידה דרך יצירת מרחב למידה עקבי בחייכם, זה לא אומר שלא יהיו משברים ואתגרים לא פשוטים, אבל זה בוודאי יכול למנוע כמה מהם. קחו לדוגמא מאומנת שלי, היא התחתנה בגיל 24 , עבדה כל חייה בעבודה קבועה, גידלה שלושה ילדים לתפארת, דאגה לבעלה באופן מסור ואוהב והעניקה לילדיה את כל מה שרק היה לה. אליי הגיעה בגיל 55, מרוטה, עצובה, נטושה, בודדה, כשהיא נאבקת בסרטן שד אלים. המשפט הראשון שאמרה לי, שאותו לא אשכח, "איך הרשיתי לעצמי לוותר על עצמי כל חיי, זה השיעור שלי וזה הדבר היחיד שהיה יכול לעורר אותי לעשות אחרת. להפסיק לדחוק את עצמי לפינה". זה בטח לא סיפור זר לכם, שכן יש כאלה המונים. מיד בנינו תכנית עתידית, עם אופטימיות ותקווה, בה היא רואה את עצמה חוגגת את החיים ופותחת חנות בגדים. ואכן לאחר כמעט שנה, קרמה התכנית עור וגידים והיא הייתה בדרך להחלמה מהסרטן.

איך תעודדו אצלכם שיעורים גדולים?

1. צרו לכם מרחב בו אתם יוצרים ערנות להתנהלותכם. זה יכול להיות טיפול, קורס, אימון, או כל מרחב אחר של למידה עצמית.  
2. אחת לשבוע ערכו בדק בית יסודי והציבו מטרות ונקודות אותם הייתם רוצים לשנות.
3. עבדו בעקביות ובנחישות על ההתפתחות האישית שלכם ותקנו את הטעויות שלכם לאורך כל הדרך. זכרו שכל טעות היא ברכה וזכות אחת מעל לטעות, היא הזכות לתקן.
4. אהבו את הדרך שאתם עושים, הרגישו גדולים בכך שאתם עושים למען עצמכם.